לאחרונה פורסם ב-ynet כי בתגובה לקריאת גנץ להתקדם לעבר פתרון לסכסוך היהודי-פלשתיני, נביל אבו רודיינה, דוברו של אבו מאזן, אמר שההנהגה הפלסטינית מוכנה לחדש את המשא ומתן עם ישראל על בסיס הלגיטימציה הבינלאומית, מהמקום שבו נעצרו השיחות או כאשר ישראל תתחייב לקיים את ההסכמים שכבר נחתמו. הדברים נאמרים בשבוע שבו ג'ו ביידן נבחר לנשיא ארצות הברית וסעב עריקאת, ראש המשלחת הפלשתינית למשא ומתן עם ישראל, הלך לעולמו.האם הפלשתינים מצאו מכונה למסע בזמן?זו הצהרה מותנית שבעצם מרוקנת מתוכן את מהותה:מאז סבב המשא ומתן האחרון ב-2014 המציאות השתנתה ללא הכר!קודם כל היה קיפאון במשא ומתן במשך שנים. נוספים על כך עוד סבבי לחימה בעזה והמשך הירי אל ישובי הדרום בליווי הפרחת בלוני נפץ ושריפות. לצד כל זה, הפלשתינים פעלו נמרצות כנגד ישראל במישור הלוחמה המשפטית ובקרב ארגוני ה-BDS והדה-לגיטימציה לישראל.באמריקה גם לא שהו על מי מנוחות, ממשל טראמפ, תוכנית המאה והמהלכים שנקט בירושלים ובגולן, האיום בסיפוח, הסכמי השלום עם האמירויות ובחריין תמורת הויתור על סיפוח, האיום האיראני. כל אלו השפיעו על התמונה באופן שלא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. ומעל הכל, קורונה אחת גדולה. כן פתרון שתי המדינות הוא הפתרון המקובל המונח על השולחן אבל המציאות סביבה מתקיים המשא ומתן ב-2020 שונה מהמציאות ב-2014.להתנות את קיומו של משא ומתן עכשיו בחזרה לשנת 2014 זה לא באמת להתכוון לנהל משא ומתן. זו סתם אמירה מן החוץ לפה. התניות מוקדמות למשא ומתן שברור שלא ניתן לעמוד בהן, הן למעשה סרוב לחזור לאופציית המשא ומתן.זה כמו שישראל תגיד שהיא מוכנה לשוב למשא ומתן רק אם הפלשתינים יפתרו את בעיית עזה, או יוותרו מראש על ירושלים וזכות השיבה, או רק אם הם יפסיקו את כל הפעילות המשפטית בזירה הבינלאומית כנגד ישראל.עדיף לא להגיד מאשר סתם להגיד. הצגת עמדות המתפרשות כסרבנות לנהל משא ומתן מגדילה את הפער ומקטינה את היכולת לחדש את התהליך, בטח לא מן הנקודה שבה הוא הופסק לפני שש שנים. החיים ממשיכים, הזמן עובר ולזמן יש משמעות, כמו בכל דבר בחיים.אפשר ורצוי לחדש את המשא ומתן עם הפלשתינים כי לשני הצדדים – ישראל והפלשתינים – יש אינטרס בכך. אך המשא ומתן יכול להתקיים בהתאם למציאות ולחלופות שקיימות לצדדים על פי המציאות היום ולא לפני שש שנים.המציאות היום היא שהמזרח התיכון מתמודד עם האיום האיראני כאיום הבוער ביותר על סדר היום. למדינות המזרח התיכון יש בעקבות כך אינטרסים משותפים עם ישראל באופן שמסיר את הסכסוך הישראלי-פלשתיני כחוצץ בינן לבין ישראל. מדינות המזרח התיכון כבכל העולם מתמודדות עם משבר הקורונה – משבר בריאותי כלכלי וחברתי מתמשך המאיים עליהן באופן מיידי. בין כל אלה נמשכת "שגרת" הסכסוכים, מלחמות האזרחים והטרור האיסלאמי במזרח התיכון המשנים כל הזמן את מערכות הקשרים בין השחקנים השונים. במצב דברים זה, פתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני אינו בכל הכבוד בראש סדר העדיפויות של הקהילה הבינלאומית ואפילו לא של המדינות הקרובות ביותר לפלשתינים.הפלשתינים מבינים את תמונת המצב הזו ומנסים להתעלם ממנה על ידי דרישה לשוב למשא ומתן שהסתיים לפני שש שנים. ברור שהדבר אינו אפשרי. הסרבנות המתמשכת הזו להתמודד עם המציאות כפי שהיא לא מבשרת שההנהגה הפלשתינית הנוכחית רוצה במשא ומתן, אלא בעוד מאותו הדבר.